לפיד קרמיקה – הספר

אספני הכלים של לפיד נחלקים היום לכאלו המתמקדים בכלים מתקופות או סגנונות מסוימים, וכאלו המאוהבים באופן כמעט אוטומטי בכל מה שבית החרושת ייצר

אני לא אספן! הנה משפט הפתיחה הגרוע ביותר עבור אתר שכל כולו עוסק באספנות. שמי קובי קלייטמן ואני עוסק בכתיבה על יין ואוכל. ולמרות זאת המחקר שערכתי בשמונה השנים האחרונות סבב דווקא את עולם האספנות ואיך כלים שהיו בשימוש יומיומי הפכו לפתע לפריטי אספנות שמחיריהם הולכים ועולים כל הזמן. אני מדבר כמובן על כלי הקרמיקה של בית החרושת לפיד קרמיקה שהיו נוכחים בבתים רבים בישראל כשבית החרושת היה פעיל וגם היום. http://bit.ly/3c3M02G

סיפורו של ספרי על בית החרושת לפיד קרמיקה מתחיל דווקא באירוע עצוב. לאחר שאבי, רובין קלייטמן ז”ל נפטר, התבוננתי באותן הצלחות שתלויות בבית הוריי כפי שהתבוננתי בהן פעמים רבות קודם לכן אולם לפתע נתפסה מחשבתי דווקא לעובדה שהכלים חתומים בשמם הפרטי של האמנים ותו לא. מיד שאלתי את עצמי:  האם לא מגיע לאנשים הללו שידעו מיהם? כלום אין להם פנים, היסטוריה? סיפור חיים? למה אנשים אוספים היום את הכלים הללו?

חלף עוד זמן מה ושאלות נוספות החלו להציק – מדוע ציירו כך ולא אחרת? האם הציירות של בית החרושת היו אמניות או אומניות? מי היו מקימיו? ועוד ועוד. התחלתי לחפש אחר מידע אולם נתקלתי במבוי סתום אחד ועוד אחד ועוד אחד. התסכול גבר ומתוכו צמח הרצון לדעת, לחקור ולמצוא את האנשים הללו שהיו בתקופות מסויימות חבריו של אבי לעבודה בהיותו מנהל האחזקה של לפיד קרמיקה (1974-1990) ויותר מכך אנשים שהכרתי כילד כשביליתי בהנאה מרובה יש לומר בבית החרושת בחופשים או בטיולים שארגן ועד העובדים. את הכלים הכרתי גם כן היטב מחד כיוון שכילד קטן מצאתי הנאה בריסוקם של כדים גדולים שהיה מביא אבי מחנות המפעל ומאידך כי הם שימשו ועדיין משמשים את אימי ואותי בחיי היומיום.

בתחילה לא חשבתי שהסקרנות שלי תהפוך לספר http://bit.ly/3c3M02G אך ככל שהעמקתי את ידיעותיי וככל שהגעתי לאנשים וארכיונים רבים יותר כך הלכה והתגבשה ההכרה כי חשיבות הוצאת הספר גדולה מאוד ולא רק עבורי, אלא עבור כל אלו שרואים חשיבות באיסוף, שימור ותיעוד העבר, אנשים שהנוסטלגיה, האומנות, העיצוב והקרמיקה הם נושאים המעניינים אותם.

המחקר ארך שמונה שנים בהן נברתי בארכיונים כמו ארכיון המדינה, ארכיון מכון לחקר תנועת העבודה ע”ש פנחס לבון, הספרייה הלאומית, הארכיון הציוני ועוד. נפגשתי עם מי שהיה המהנדס הראשי של בית החרושת יצחק פרנצוס, מנהלו של אבי ועם אנשים רבים נוספים, מנהלים ופועלים, ציירות ומעצבות/ים. בחלק מהמקרים איתורם של אנשים ומסמכים אף הצריכו הפעלת משרד חקירות של ממש ובמקרים אחרים אינטואיציה ויצירתיות גבוהות מכפי שידעתי שקיימות בתוכי. תמיכתם של אנשים מסוימים דרבנה אותי להמשיך גם ברגעי משבר וגם ברגעים משמחים.

כעת הפרויקט נמצא בשלב גיוס המונים שמתנהל ממש בימים אלה, ובו מוצע הספר העתידי בהנחה. רק במידה ויגוייס 100% מהסכום אוכל להוציא לאור ספר בן כ-200 עמ’ עתיר מידע וצילומים של הכלים אותם המפעל ייצר, לרבות נגיעה בצילומים היסטוריים וקטלוגים מקוריים. אני מצפה בכיליון עיניים לראות את התוצר הסופי ולאחוז בספר בידי.

בית החרושת שהוקם ביפו בשנת 1943 ונסגר בשנת 1990 הותיר אחריו מורשת אדירה וכמות כלים שהלוואי וניתן היה להתחקות אחר כולה. מגוון הסגנונות, העיטורים והייחוד של עבודת היד הפכו את בית החרושת לחוד החנית של תעשיית הקרמיקה הישראלית, שמנתה מפעלים רבים ונמחקה לחלוטין. כיום אין מפעל קרמיקה אחד בישראל, אלו שנסגרו לא הותירו אחריהם תיעוד מסודר ודווקא בזמן זה כליהם של חלק מהם חוזרים לאופנה והופכים לפריטי אספנות.

אספני הכלים של לפיד נחלקים היום לכאלו המתמקדים בכלים מתקופות או סגנונות מסוימים, וכאלו המאוהבים באופן כמעט אוטומטי בכל מה שבית החרושת ייצר. כך למשל ניתן למצוא אספנים שאוספים באדיקות כלים עם ציוריי איילות (או צבאים), כאלו שאוספים באדיקות כל כלי שעליו איור כחול שכונה ערבסק, אספנים האוספים כלים משנות ה-70-80 ועוד ועוד. כאמור, אינני אספן אבל גם אצלי יש כלים בודדים של לפיד ובהם פסלון של “שרוליק”. הפסלון נעשה בשיתוף עם “דוש” בתקופתו של יושקה יוסף גבעול כמנהל לפיד קרמיקה אשר עודד והביא אמנים רבים

לעבוד עם בית החרושת. כלים אחרים שברשותי מיועדים לשימוש יומיומי ולמען האמת אני שואב הנאה רבה מאכילה ושתיה מהם.

כאמור, רק גיוס 100% מהסכום הנדרש להוצאת הספר לאור יהפוך את הקערה על פיה ויאפשר לאספנים ואחרים להבין מהם הכלים שהם אוחזים בידם ויאפשר לתעד לראשונה עוד משהו שהיה כאן ונעלם. http://bit.ly/3c3M02G

קרדיט: קובי קלייטמן

קבוצת אספני קרמיקה, פורצלן וזכוכית בפייסבוק: הצטרפות