שנות טובות של חברת היברו פובלישינג ניו יורק
“ככל הידוע, כבר בימי הביניים החל בקרב יהודי גרמניה המנהג להוסיף למכתבים ששלחו בחודש אלול גם ברכה לשנה החדשה”
כותב המאמר – הדי אור
שנה טובה. אחד האוספים הרציניים, החזקים, העמוקים והחשובים באוספי הוא אוסף שנות טובות. אוסף זה מורכב מעשרות אלפי פריטים (כ-30,000 שנות טובות) המחולקות לנושאים רבים. שנות טובות תנכיות עם כל סיפורי המקרא, שנות טובות בריגדה, פלמ”ח וצה”ל. שנות טובות שנשלחו על ידי אישים שונים וחתומות על ידיהם. שנות טובות דתיות, מקיבוצים, מחברי כנסת, ממפעלים, בהבלטה, בצילומים אישיים של משפחות, בנוף ארצנו ועוד ועוד ועוד. השנה הטובה המוקדמת כיום באוספי היא משנת 1884. במאמר זה אנסה לספר על שנות טובות דרך יצרן אחד.
ככל הידוע, כבר בימי הביניים החל בקרב יהודי גרמניה המנהג להוסיף למכתבים ששלחו בחודש אלול גם ברכה לשנה החדשה. לעומת זאת, המנהג של משלוח כרטיס ברכה מהודר ויעודי הינו מאוחר הרבה יותר. באמצע המאה ה-19 (התאריך המתועד הראשון הוא 1843) החלו הנוצרים לשלוח כרטיסי ברכה מאוירים לכבוד ראש השנה האזרחי וליום ולנטיין הקדוש, תוך שהם מנצלים את התפתחות תעשיית הדפוס ובהמשך את השיפור בשירותי הדואר ואת המצאת הגלויה. יהודי גרמניה, שהיו עדים להתפתחות זו, אימצו את המנהג החדש, בשינויים מסוימים, והחלו לשלוח כרטיסי ברכה עם איחולים לשנה טובה.
בלשון האספנים מקובל לכנות את כרטיסי הברכה בשם “שנות טובות”. אומנם מבחינה דקדוקית יש להגיד שנים טובות, אך השיבוש הלשוני מסייע לנו להבדיל בין הכרטיסים המודפסים עצמם לבין האיחולים לשנה טובה. באוסף ה”שנות טובות” שלי יש סוגים שונים של כרטיסי ברכה לראש השנה, כפי שכתבתי בתחילה, אך לצורכי מאמר זה אתמקד בגלויות דואר בלבד.
באמצעות בחינת עיצובן של ה”שנות טובות” אפשר ללמוד על רוח התקופה ועל סולם הערכים של קהל הצרכנים, הלוא הוא הקהילה היהודית, במקום ובזמן שבהם הן נדפסו. המוציא לאור פועל משיקולים כלכליים, ועליו לקלוע לטעמם של הלקוחות. טענה זו נכונה, כמובן, גם לפריטי אומנות שימושית אחרים, אלא שה”שנות טובות” מצטיינות בעיצוב עשיר במיוחד. במאמר זה אתמקד ב”שנות טובות” שהדפיסה חברת “היברו פאבלישינג” בעיר ניו יורק בראשית המאה העשרים, ואראה כיצד אפשר ללמוד באמצעותן על הקהילה היהודית של אותם ימים.
חברת “היברו פאבלישינג” הוקמה כבית דפוס ובית הוצאה לאור בסוף המאה ה-19 על ידי שלושה מהגרים יהודים ממזרח אירופה: מ. חינסקי, יהודה קצנלנבוגן ודוד ורבלובסקי .בית הדפוס היה ממוקם ברחוב קאנאל בלואר איסט סייד של מנהטן, באזור שבו השתקעו מהגרים יהודיים רבים באותה תקופה. החברה הדפיסה ספרים, גלויות ושאר דברי דפוס בעלי זיקה לדת היהודית ולמסורת והייתה הוצאת הספרים הגדולה ביותר ביידיש באותה תקופה. במשך עשרות שנים הייתה להם חנות קמעונאית (גם היא שכנה בלואר איסט סייד של ניו יורק) שנמכרו בה תוצרי בית הדפוס וכן חפצי יודאיקה שונים.
קהל הלקוחות של “היברו פאבלישינג” היה יהדות ארצות הברית, אשר מנתה באותם ימים (ראשית המאה העשרים) כשלושה מיליון איש. רבים מהם נמלטו מהאנטישמיות ומהפוגרומים שבארצות מזרח אירופה וחיפשו חיים חדשים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. בשנות טובות אלו יש תיאורים של חווית ההגעה של פליט יהודי לאמריקה מנקודת מבטו של המהגר הוותיק יחסית. הפליטים, עם צרורותיהם בידיהם נראים מותשים מההפלגה הממושכת באונייה ואילו הוותיקים, לעומת זאת, לבושים לפי צו האופנה ומושיטים את ידיהם לקבל את פני אחיהם לשלום. בגלויות נראים פסל החירות ודגל סמלי של ארצות הברית, כך שמובן להיכן הגיעו הפליטים.
מ”שנה טובה” כזו אפשר ללמוד על סולם הערכים של יהודי ארצות הברית באותה תקופה. ברור שהאיור נועד להחניף לקהל הלקוחות ולהציג אותם כמי שקולטים במסירות את אחיהם הנרדפים. ייתכן שהתיאור הינו מוגזם, אך אין ספק כי המוציא לאור חשב שלקוחותיו מעוניינים להיראות כמי שפותחים את ידיהם ואת ליבם בפני המהגרים החדשים, וש”קליטת עלייה” נמצאת במקום גבוה בסולם הערכים שלהם.
ברבות מהגלויות מוצג אורח החיים היהודי: תפילות בבית הכנסת, הדלקת נרות שבת וציון החגים היהודיים. רואים את תפילת ה”תשליך” הנערכת לפני ראש השנה, שבמהלכה משליכים המתפללים באופן סמלי את חטאיהם למקור מים זורמים. יש לשים לב להופעתם המסורתית של הגברים ולנוכחותם של הילדים – דור ההמשך הסופג את המנהגים היהודיים. מסרים דומים עולים גם מגלויות נוספות, שבה נראים ילדים הלומדים תורה מאביהם ומסבם, בבחינת “דור לדור יביע אומר”.
יש גם שנות טובות “חילוניות” כדוגמת ה”שנה הטובה” שנראים בה שני גברים השקועים ב”שחוק השאך”. כמובן שהם אינם מתגלגלים מצחוק אלא משחקים שחמט. ולמרות שהם משחקים שח-מט עדין בגלויה מופיעים סממני היהדות ברקע, כגון תיק התפילין שעליו רקום מגן דוד.
ברבות מה”שנות טובות” של חברת “היברו פאבלישינג” מופיעות תמונות מתוך סיפורי התנ”ך: אדם וחווה בגן עדן, חלום יעקב, נוח המשלח את היונה וכו’. במיוחד בולטת דמותו של משה, המופיע כתינוק בתיבה וכמי שמקבל את התורה בהר סיני, משה המכה בסלע ומוציא ממנו מים ושמשון הממוטט את מקדש דגון. באופן משעשע למדי האומן הקדים את המאוחר, והפלישתים כבר נראים כשהם מוטלים מתים על הרצפה עוד לפני שהמקדש התמוטט.
יהדות ארצות הברית של ראשית המאה העשרים הייתה מגוונת. גיוון זה בא לידי ביטוי ב”שנות טובות” של חברת “היברו פאבלישינג”. הכיתוב על גבי הגלויות המתייחס לראש השנה מופיע תמיד בעברית (“שנה טובה” או ל”לשנה טובה תכתבו”) ובאנגלית. לעומת זאת הכיתוב הנוסף, שנועד להסביר את הציור, יכול להיות בשפות שונות: בעברית, באנגלית, ביידיש ואף בגרמנית.
גם מקומה של ארץ ישראל לא נפקד מה”שנות טובות” של חברת “היברו פאבלישינג”. באחת הגלויות החביבות עלי בסדרה כולה, נראים בה ילדים (בנים ובנות גם יחד) החוגגים את ל”ג בעומר בקאלאניע (במושבה) פתח תקווה. קשה להבין מהציור את כללי המשחק, שכן הילדים מכוונים את חיציהם לכיוונים שונים, תוך שהם מסכנים את חבריהם למשחק. אחד הילדים אף מכוון, משום מה, את החץ כלפי מטה. ברור שהאומן מעולם לא ביקר בארץ ושהתמונה כולה מבוססת על דמיונו בלבד, ועל כן אין שום דמיון של ממש בין הציור לבין בתיה של אם המושבות. קשה גם להבין מדוע הוא בחר לציין דווקא את ל”ג בעומר על גבי גלויה המיועדת לראש השנה. ובנוסף טעות משמעותית קיימת בציור המראה כי האמן לא החזיק קשת מימיו. הילדים מחזיקים בקשת ולא במיתר עצמו כך שהחץ לעולם לא יעוף ליעדו.
כאן גם המקום להודות שרמתן האומנותית של הגלויות אינה גבוהה. במקרים רבים שם הצייר נותר עלום, ונראה כי המוציא לאור עשה עימו חסד בכך ששמר על אלמוניותו. במקרים מספר (כמו במקרה של חגיגות ל”ג בעומר בפתח תקווה) נראית חתימתו של אומן בשם יעקב קלר, אך לא הצלחתי למצוא מידע של ממש על אודותיו.
נושא אחר המופיע על גבי ה”שנות טובות” הוא הציונות. יש גלויה המראה תרומה של שקל ציוני לקופת הקרן הקיימת לישראל. עיצוב הקופה דומה למקובל בראשית המאה העשרים. הסדרה הראשונה של “היברו פאבלישינג” כללה 116 גלויות, אשר עשרים וארבע מהן הוקדשו לנושאים ציוניים. בגלויה “שנה טובה” שנראה בה, כך על פי הכתוב, מעמד מן הקונגרס הציוני השני, אשר התקיים בשנת 1898 בעיר בזל. לאמיתו של דבר התמונה צולמה בקונגרס הציוני הראשון אשר התקיים שנה קודם לכן באותה עיר, ויש כאן טעות מביכה למדי של המוציא לאור.
כאמור, הגלויות של “היברו פאבלישינג” ראו אור בסדרה שכללה 116 עיצובים שונים. מחירה של כל גלויה היה סנט אחד, אך הייתה אפשרות לרכוש את הסדרה כולה תמורת דולר אחד, ובכך ליהנות מחיסכון של 16 סנט. הסדרה הודפסה בכמה מהדורות, אשר כולן ראו אור תוך שנים אחדות, בין 1909 ל-1915 לערך. על צידה האחורי של כל גלויה מופיע מספרה של המהדורה ומספרה הסידורי של הגלויה בתוך הסדרה (למשל: גלויה מספר 72, מהדורה שלישית). יוצאת דופן מכלל זה היא המהדורה הראשונה, שכן כאשר הודפסה איש לא יכול היה לדעת שבעתיד יראו אור מהדורות נוספות. באופן כללי, ניתן לומר כי עיצוב נתון מופיע עם אותו מספר סודר בכל המהדורות, אלא שלעיתים נרשמו “תזוזות” במספרים או שעיצובים חדשים החליפו את הישנים. אין לי אלא להסיק ששינויים אלה נעשו מתוך כוונה ברורה וזדונית להקשות על חייו של האספן המסור העתידי. הגלויות של “היברו פאבלישינג” קשות להשגה כיום. בפרט נכון הדבר ביחס למהדורה הראשונה, ולי ידוע רק על שני אספנים (האחד בארצות הברית והשני בקנדה) אשר ברשותם נמצאת מהדורה זו במלואה.
משלוח “שנות טובות” הוא כיום מנהג שכמעט ועבר מן העולם, שהרי רובנו משתמשים באמצעים טכנולוגים מתקדמים (כגון דואר אלקטרוני ומסרונים בטלפון הסלולארי וברשתות החברתיות). יחד עם זאת, כדאי לדעת כי ישנם מקומות, כגון ארצות הברית, שבהם עדיין מקובל לשלוח “שנה טובה” כמו פעם.
ושוב כרגיל כל הפריטים המופיעים במאמרים שלי נמצאים ברשותי ב”בן גוריון עשר – היסטוריה ישראלית על המדף”. מקווה שנהנתם.
קרדיט: הדי אור
