Posted on

נעלי פיל וטיפוס על האוורסט

נעלי פיל

“בעל החנות היה מביא מספר קופסאות נעלים פותח אותם מוציא את הנעל החדשה העטופה בניר שחס וחלילה לא תינזק בקופסה, בתוך הנעל היתה תחוב נייר עיתון על מנת שצורת הנעל לא תיפגע”

כותב המאמר: הדי אור

כידוע אני אספן “ישראליינה”. אני לא אוסף נעלים אבל אני כן אוסף גרפיקה ארץ ישראלית וישראלית. והפעם בקצרה ובלי הרבה תמונות לפניכם מאמר קצר על נעלי פיל. אומנם יש לי מודעות ועוד אבל הפעם ברצוני להראות את הפרוספקט משנות השישים של נעלי פיל, וכן את דף הפירסום שלהם שמצד אחד הלוגו והכתובת ומצידו השני ציור של תבנית מדידה לקביעת מספר הנעלים של הילד.

הדי אור – היסטוריה ישראלית על המדף

בתל אביב משנות השלושים עד שנות השבעים חנות נעלי פיל היו שם דבר ומשכו את הילדים אליה. לא בגלל שהילדים ידעו איכות מהו ו/או מחיר זול אלא מפאת שהילד קיבל בלון או מתנה קטנה אחרת (יו-יו או משהו בדומה). קניות נעלים נעשו בעיקר פעמים בשנה לקראת הפסח ולקראת השנה החדשה. ההורים היו בודקים היכן הזול והטוב ביותר ואנו כילדים לחצנו על הקניה בחנות הפיל בעקבות הבלון.

נעלי פיל
הדי אור – היסטוריה ישראלית על המדף

החנות המדוברת והפופולרית היתה ברחוב אלנבי 62 פנת נחלת בנימין, קינג גורג, שוק הכרמל, שנקין כיכר מגן דוד. חלון הראווה  שלה היה עגול ובתוכה היה מבחר ענק של קופסאות נעלים ונעלים שהוצגו בחלון הראווה. הנעלים בשנים ההם (שנות הארבעים והחמישים ואולי קצת אחרי זה אפילו) היו מיועדות לשימוש חוזר כלומר יכלו לעבור רגל לרגל לבן משפחה נוסף או להיקטם בקצוות ולשמש לאותו ילד שכף רגלו גדלה להמשיך לנעול את אותה הנעל ושהאצבעות רגליו יבצבצו בחזית הנעל. ברור שזה חייב אותנו הילדים להשגיח על הנעל לאורך כל התקופה שנעלנו אותה.

כל תהליך המדידה היה באווירת קדושה. בעל החנות היה מביא מספר קופסאות נעלים פותח אותם מוציא את הנעל החדשה העטופה בניר שחס וחלילה לא תינזק בקופסה, בתוך הנעל היתה תחוב נייר עיתון על מנת שצורת הנעל לא תיפגע. האם היתה לוחצת על קצה הנעל על מנת לנסות לאתר ולהרגיש עד היכן אצבעות הרגל מגיעות ולפי זה החליטו מהי המידה של הנעל הרצויה. ברור שחייבים לקנות נעל גדולה יותר על מנת שכף הרגל שתגדל עדין הנעל תיהיה טובה. צריך להסתובב בחנות על השטיח על מנת לראות אם הנעל מתאימה, יושבת טוב, נוחה ויפה. ברור שבוחנים בקפידה מול המראה כיצד היא נראית על הרגל. לי תמיד היא נראתה על הרגל בדיוק כפי שהיא נראתה בקופסה אבל מה אני הילד הקטן יכול לדעת על איך הנעל נראית.

היציאה מהחנות היתה עם גאווה גדולה. קופסת הנעלים החדשות ביד אחת ובלון שמתנפנף בגאווה ביד השניה. באותם הרגעים הילד בלי שידע זאת, הרגיש כאילו הוא טיפס על האוורסט.

מקווה שנהנתם

כותב המאמר: הדי אור

Posted on

ספרי בובות

הבובה זיוה הייתה כוכבת הבובטרון (שעל תאטרון זה מבטיח שבעתיד אכתוב מאמר ואנסה גם אותו להוציא מתהום הנשיה)

ב”לא אוסף” ספרי ילדים שלי נמצאים 3 ספרי ילדים המדברים על בובות. 2 מהם מוכרים מאוד והשלישית פחות. אני מדבר על הספרים: “מה קרה לבובה של רותי”, “בנים, בנות, בובות” (בכותרת בספר זה בכתיב חסר בבות), “הבובה זיוה”. כהרגלי בקודש רוצה אני להוציא אותה מתהום הנשיה. אכתוב כאן על שלושתם אבל ראשית אתחיל בזו המוכרת הכי פחות.

כותב המאמר: הדי אור

הספר שהכי פחות מפורסם בקטגוריית ספרים זו הוא הספר: “מה קרה לבובה של רותי”

את הסיפור ואת הבובות כתבה ועשתה דינה דזיאטלובסקי. דינה נולדה בפולין בשנת 1901. למדה ספרות פולנית באוניברסיטת ווארשה. היתה במשך שנים גננת ומנהלת גן-ילדים בפולין. במלחמת העולם השניה עבדה במועדון תלמידים. ב-1953 נתמנתה למנהלת המחלקה להשתלמות גננות בפולין במקביל עבדה בתיאטרון בובות. בשנת 1957 עלתה ארצה ללא ידיעת השפה העברית וללא הכרה בצורה (אם יש כזו) של דרכי העבודה הפדגוגית בישראל. היא יצרה ועיצבה בובות וסיפרה עליהם סיפורים. היא יסדה תיאטרון-בובות נייד וכתבה את הצגותיו. לאחר מכן את ההצגות כתבה כסיפורים שצולמו בו הבובות מעשה ידיה. בתוך זמן קצר יצאו לאור שני ספרים ראשונים מה קרה לבובה של רותי (1963)ו-דני הקטן והשוטר ניסים (1964) . הסיפורים פשוטים ובעלי סוף טוב. בשנת 2002 נפטרה והיא בגיל מעל 100 שנים !!!.

את הצילומים צילם מקסימיליאן ורוצלבסקי. נולד בפולין בשנת 1919 ועלה לארץ ישראל עם הוריו במסגרת העלייה הרביעית, בשנת 1924. הוא התגורר כילד בתל אביב, ליד שוק הכרמל. בעקבות המשבר הכלכלי של השנים 1926 –

1927 חזרה המשפחה לפולין והתגוררה בוורשה. את תקופת השואה עבר מקסימיליאן יחד עם אחיו הבכור כשהם מסתתרים בזהות בדויה של נוצרים בצד הפולני של ורשה. כל יתר בני משפחתו נספו בשואה.

ורוצלבסקי התפרסם בפולין כצלם אמנותי ובמאי סרטים, מקצוע אותו למד בשורה של מוסדות לימוד בפולין.

גולת הכותרת של פעילותו הייתה סדרת תמונות ויומני קולנוע שצילם בקוריאה במהלך כשמונה חודשים בתקופת מלחמת קוריאה, ומסע ממושך לסין אליה הגיע במחצית שנות החמישים במסגרת חילופי אמנים בין פולין וסין.

ב- 14 במאי 1959 ורוצלבסקי הגיע לנמל חיפה כעולה חדש יחד עם אשתו ובתו בת ה-14.

הוא נסע לבית קרוביו בתל אביב, ובילה ימים אחדים כשהוא מסתובב ברחבי העיר וניזכר באתרים אותם זכר כילד.

כחודש לאחר שהגיע לארץ הוא ארגן בבית סוקולוב בתל אביב תערוכה של תמונות שצילם בסין תחת הכותרת “סין בעין המצלמה”.

הספר: “בנים, בנות, בובות !”

אידית סמואל ולאה גולדברג חברו יחד להוציא ספר זה. אדית סמואל נולדה בגרמניה ב-1907. למדה פיסול וגרפיקה ועלתה לארץ ב-1939. פתחה בית מלאכה לבובות בראשון לציון. בבית המלאכה שלה יצרה אדית בובות, מריונטות, משחקים, ספרי תמונות לילדים (גם בספר זה חלק מהצילומים שלה) חרוזים, וסיפורים. הבובות שלה הוצגו בישראל ובתערוכות רבות בעולם. הבובות שלה הפכו לשם דבר והיא זכתה בפרסים חשובים. היא נפטרה ב-1964. לאה גולדברג נולדה בשנת 1911 גם היא בגרמניה ועלתה ארצה בשנת 1935. גולדברג היתה אחת מהמשוררים החשובים והמפורסמים בארץ, כתבה למבוגרים ולילדים, היתה פרופסורית באוניברסיטה העברית בירושלים, כלת פרס ישראל לספרות לשנת 1970. נפטרה בשנת 1970.

סמואל ולאה גולדברג. היו חברות טובות עם עבר זהה של עליה מגרמניה לארץ חדשה עם שפה שונה מילדותם. שתיהן מעולם לא נישאו. על מנת לחשוף חשיפה נרחבת את הבובות של אידית, לאה  כתבה את הספר “בנים, בנות, בבות” שבו כיכבו בובותיה של סמואל. הבובות נשמרו עד היום הודות ריסוסן בחומרי הדברה, ריסוס שגרם למותה של סמואל מהרעלה ביוני 1964. הספר “בנים, בנות, בובות” יצא לאור בשנת 1968, 4 שנים אחרי פטירתה של סמואל. זהו הספר האחרון שגולדברג כתבה והוציאה לאור בחייה.

הספר: “הבובה זיוה”

הבובה זיוה הייתה כוכבת הבובטרון (שעל תאטרון זה מבטיח שבעתיד אכתוב מאמר ואנסה גם אותו להוציא מתהום הנשיה. רצ”ב גם דף שער מעיתון הארץ שלנו עם הבובה זיוה) תאטרון הבובות החלוצי של קיבוץ גבעת חיים,  שנוצר וטופח בידי הבובונאי הונזו – דוד בן שלום בשנות הארבעים והחמישים.

בספר זה הצלם פטר מירום צילם את הבובה במקומות שונים ובאירועים שונים בצילומים שחור לבן ועל פי הצילומים נוספו הטקסטים. הצלם היה מעורב במספר פרוייקטים של יצירת ספרים וסיפורים המלווים בצילומים שלו. רפאל אליעז נולד בשנת 1905 בבולגריה. היה סופר, משורר ומתרגם וזכה לפרס טשרניחובסקי לתירגום. עלה לארץ בשנת 1923 ושירו הראשון התפרסם ב-1932. בשנות הארבעים עיסוקו היחיד היה בכתיבה שירים וסיפורים, עריכה ותירגום. יצירתו הידועה ביותר לילדים היא “הבובה זיוה” שכתב למחזה בובטרון שמככבת בו בובה, זיוה, מעשה ידיו של דוד בן שלום – הונזו. אליעזר נפטר בשנת 1974.

ואם יש לכם מידע נוסף אשמח לדעת. חג שלי שמח חחח. חג אורים ואני הדי אור אז זה חג שלי ושל משפחתי הלא כן?

ותודה רבה לחברי משה רימר אשר מצא עבורי אינפורמציה על הצלם מ. ורוצלבסקי

מקווה שנהנתם

כתב ותיחקר: הדי אור

Posted on

חנוכה

התלמוד הבבלי מספר שכאשר שיחררו החשמונאים את המקדש מצאו רק פך שמן אחד שלא נטמא”

כותב המאמר: הדי אור

באוסף חנוכה שלי בהחלט אין לי את החנוכיה המוקדמת ביותר מצרפת מהמאה ה-12 גם אין לי חנוכיות מהרי האטלס ואפילו לא חנוכיות מתימן. אבל יש לי עשרות פריטים ישראלים מגוונים אשר מציגים את החג בצורות שונות.

לא ארחיב יותר מדי בכתיבה על החג ומנהגיו אבל אכתוב בקצרה שחג החנוכה הוא חג הניצחון של החשמונאים ביוונים. כידוע התרחש הנס שפך השמן שבו היה שמן ליום אחד הספיק לשמונה ימים. אני משוכנע כי רובנו לא יודעים מה כל כך חשוב ה-8 ימים הללו? התלמוד הבבלי מספר שכאשר שיחררו החשמונאים את המקדש מצאו רק פך שמן אחד שלא נטמא. בפך זה היה שמן ליום אחד בלבד אבל היה צורך ב-8 ימים על מנת להפיק שמן טהור חדש והנס היה שהשמן בסופו של דבר הספיק לשמונה ימים עד שהצליחו להפיק שמן טהור. האירוע החשוב של החג הוא הניצחון של החשמונאים במרד והוא לא קיבל התיחסות חשובה, עד מאות שנים רבות לאחר מכן,  אלא רק הנס של פך השמן.

מנורת החנוכה היא בעלת חשיבות מרכזית בחג ואפשר לראות זאת בכמות החנוכיות אשר מונחות על אדן החלון או בכניסה לבתים כאשר בימי החג נמצאים, לדוגמה, במאה שערים בירושלים. ברור שלא נפקד מקומו של הסביבון והסופגניות אבל בהחלט המנורה היא היא בעלת ההיסטוריה מהעת העתיקה ועד ימינו. עיצוב מנורות החנוכה הם מגוונות ובעלות עיצובים שונים ממקומות שונים בעולם. באיטליה עוצבו החנוכיות עם סמלי האצולה של קרדינלים איטלקיים, בפולין ורוסיה נשר דו-ראשי, במנורות מעיראק וסוריה נמצא סהר וכוכב – סמל האימפריה העות’מאנית ועוד. כל זאת על מנת להראות קשר, תודה והוקרה למקום בו הם נמצאים. בתחילת המאה הקודמת בעיצובים שנעשו בארץ עוצבו החנוכיות ברוח “הציונות החדשה” שהיו שונים לחלוטין ממה שהיה קיים עד אז.

כפי שידוע אני מלווה את כל המאמרים שלי אך ורק בפריטים מתוך האוספים שלי. כאן חרגתי במעט והוספתי מספר תמונות מאוסף הסביבונים של אשתי. בתמונות תמצאו פריטים מאוסף אל על שלי וכן תמונות של ילדים החוגגים את החג ועוד עשרות פריטים שונים הקשורים לחג.

מקווה שתהנו.

חג שמח.

כותב המאמר: הדי אור

Posted on

בובזית מקיבוץ גזית

“בעלה של שושנה שהיה מגיע לעיר הגדולה הצליח להשיג חתיכות בד צבעוניות שונות מכל מיני מקומות בעיר ולהביאם לקיבוץ על מנת שישמש כחומר ליצור הבובות”

כותב המאמר – הדי אור

“לפני מספר שנים בשיטוטי בשוק ביפו מצאתי חבילה של מספר בובות שטוחות תפורות בבדים צבעוניים שונים. לבובות השונות (שאני ממש לא אוסף בשום צורה) היה מבט של: קח אותי מכאן. יהיה חם עוד מעט (נא לא לשכוח הסיבוב שלי בשוק הוא בסביבות חמש בבוקר). אז לקחתי.

שאלתי את חברי האספנים מה מי מו וקיבלתי תשובה יש לי (או אין לי) אבל לא יודעים על זה מאומה. מאומה. ניסיתי באינטרנט ובשאלות לחברים נוספים והתשובה היתה זהה. כלום. שום ידע. על התווית היה רשום בובזית וקיבוץ גזית. כנראה היתה ישיבה בקיבוץ להחליט ולבחור שם לבובות אלו. בכל אופן קיבוץ זה קיבוץ. אחד אמר בובה (בכל אופן זה בובה) שני בטח צעק גזית (בכל אופן זה קיבוץ גזית) והשלישי לשם הפשרה אמר בוא נקרא לזה גם וגם. גם בובה וגם גזית. בובזית = בובה + קיבוץ גזית. אולי.

הרמתי טלפון לקיבוץ גזית. שאלתי מה זה הסיפור הזה. היפנו אותי לאחד שיודע שהפנה אותי לשני שבטח יודע שהפנה אותי לשלישי שבטוח שיודע ומכיר ובסוף הגעתי לידע. לארכיון ששם עזרו לי עד מאוד. כמו כן היפנו אותי ליוזמת הרעיון. לקח זמן עד שהצלחתי להגיע לשושנה שנתנה לי אינפורמציה. התהליך לקח זמן בין שאלה לתשובה (מפאת בריאות ואישפוזים) אבל קיבלתי ידע על הבובזית (וגם מהארכיון שלחו לי קטלוג וכן תמונות של מוצרי בובזית שעשו בקיבוץ במשך השנים וכן כתבות בעלון הקיבוץ).


שושנה (בלינסקי) וסרשטיין נולדה בשנת 1929 בפולין. היתה באוניה האחרונה שעזבה את פולין לארגנטינה בשנת 1938 ומשם עלתה לארץ. לאחר עליתה לארץ נסעה עם בעלה לשליחות בארגנטינה. בתקופה שהיו בארגנטינה הקימו תנועה חלוצית בשם “בדרך”. כשחזרו לארץ ב1970 חזרו עם 40 חברים חדשים מארגנטינה לקיבוץ גזית. בין העולים היו שתי תופרות. אחת שמה סופיה, אשר יצרה בובות מבד בארגנטינה ושעלו ארצה הביאו איתם מספר דוגמאות של העבודות שלה.

בספטמבר 1970 הצטרפה לשתי העולות ולשושנה עולה מפולניה נוסיה צורף. הם קיבלו בקיבוץ צריף בכניסה לקיבוץ מול הבריכה העגולה, שבעבר שימש כמדגרה, והתחילו לעבוד ביצור בובות עם מילוי אקריליק. כידוע במרבית הקיבוצים היתה בעיה ליצור מקומות עבודה למבוגרים אשר עדין כוחם במותנם אבל לא בהכרח מסוגלים לעבוד עבודה פיזית כפי שעשו בצעירותם. הם הצליחו ליצור מקום עבודה לעולים המבוגרים שהגיעו והיו בקיבוץ. בעלה של שושנה שהיה מגיע לעיר הגדולה הצליח להשיג חתיכות בד צבעוניות שונות מכל מיני מקומות בעיר ולהביאם לקיבוץ על מנת שישמש כחומר ליצור הבובות. במשך הזמן בעלה של שושנה בנה מכונה אשר הכניסה את האקריליק באופן מכני לבובות. במשך הזמן ובעקבות ההצלחה לבובות שנמכרו למשכית, למשביר, למשביר לצרכן וכן ליצוא עבדו כ-10 עובדים בהנאה מרובה ביצור הבובות בקיבוץ. בשנות התשעים בעקבות יבוא זול והזדקנות העובדים והכנסות מועטות הוחלט לסגור את שערי “המפעל”. 14/6/1996 נסגר המפעל סופית.

קיבוץ גזית ממוקם בגליל התחתון. שמונה ק”מ ממערב לו ניצב הר תבור המתנשא על סביבתו. הקיבוץ שוכן לפתחו של נחל תבור או בשמו הערבי ואדי בירה, הזורם מזרחה ויורד אל הירדן. מעבר לו אנו צופים אל הרי גלעד.

כידוע, כהרגלי, אני כותב אך ורק על חומרים אשר נמצאים ברשותי ב”בן גוריון עשר – היסטוריה ישראלית על המדף”. חלקם נחשבים כאוספים וחלקם כ”לא אוספים” וזה אחד מה”לא אוספים” שלי שדרך אגב אני אוהב אותם עד מאוד רק שלא משקיע בהם ולא מגדיל אותם כמו את האוספים שלי.

מקווה שנהנתם

כתב ותיחקר: הדי אור

Posted on

פרדי דורה

כותב המאמר – הדי אור

“פרדי דורה מעולם לא עלה להופיע ללא עניבת פפיון (דבר שלא כל כך היה נהוג בארץ בשנים ההם וגם לאחריהם)”

אחת המשימות של “בן גוריון עשר – היסטוריה ישראלית על המדף” היא לשמר את הפריטים והחפצים של “מה שהיה כאן” ולעלות מתהום הנשיה דברים שנשכחו. על מנת לבצע פעולות אלו אני מנסה לרכוש פריטים של חיי היום יום מהעבר הקרוב (משנות העשרים עד שנות השבעים) וכן לכתוב עליהם במאמרים המתפרסמים במקומות שונים ובתדירות משתנה. כפי שאתם יודעים (או לא יודעים) כל המאמרים שלי מבוססים אך ורק על פריטים שנמצאים באוספים שלי (וגם ב”לא אוספים”). והפעם הסיפור יהיה על מישהו ועל משהו.

פרדי דורה. נולד ב-1922 בגרמניה (היום חלק זה בפולין) בשם מנפרד דורה. בשנת 1939 עלה לארץ. משפחתו שלא עלתה ארצה נרצחו כולם על ידי הנאצים (חמישה אחים ואחיות והוריו). בשנות הארבעים והחמישים הוא נחשב אחד מה”סלבים” בישראל. היה אחד מכוכבי הבידור והאמנים הפופולריים בשנים אלו בארץ.

פרדי דורה / הדי אור – היסטוריה ישראלית על המדף

שהגיע לארץ הלך להכשרה בקיבוץ עין חרוד ולאחר 3 שנים עבר לגור בתל אביב. התגייס כנוטר למשטרת הישובים העברים ולאחר שהשתחרר חזר לתל אביב ניהל מועדון לריקודים סלוניים !!! והופיע בשירה במספר מועדונים. ב-1947 התחתן לתמניה צברית ונולדו להם 2 בנות.

בצהל שירת כמתופף וכזמר בתזמורת חיל האויר. לאחר מכן עבד כקצין בידור באוניות הנוסעים של חברת “צים”. לאחר מכן הצטרף לתיאטרון “לי-לה-לו” ושנסגר הצטרף לתיאטרון “דו-רה-מי” שבהערת אגב גם שני תיאטרונים אלו חייבים לקבל התייחסות בעתיד על מנת לעלות גם אותם מתהום הנשיה.

בהמשך דרכו פתח מועדון בחיפה ובשנת 1956 (שנה מאוד חשובה כי אני נולדתי בה) הוא התחיל את הקריירה שלו בנהריה. התחיל להופיע בפנסיון טוטי לוי ובקפה פינגווין.

בסוף שנות ה-50 פתח את מועדון פרדי דורה ובשנת 1960 פתח בית הארחה בשם פונדק פרדי שעבד עד שנת 1978.

פרדי דורה מעולם לא עלה להופיע ללא עניבת פפיון (דבר שלא כל כך היה נהוג בארץ בשנים ההם וגם לאחריהם). כמו כן בניגוד גמור לרוח התקופה בשנות החמישים והשישים במדינה שנהגו לשיר שירים בעברית, חלקם מקוריים וחלקם מתורגמים, פרדי שר בעברית ובגרמנית בסגנונות בינלאומיים שונים (סמבה, טנגו, פסדובלה ואלס ועוד) ולא את שירי החלוצים, הפלמח, הרוסיים וכו שהיו הם הם השירים המושרים בארצנו. כמו כן פרדי הופיע גם באירופה. התכנים של רוב שיריו היו רומנטיים, שירים שניתן היה לרקוד לצליליהם במקצבים שונים.

בין שיריו המפורסמים והמוכרים באותה תקופה היו “לילה בהיר”, “הניפגש”, אושר”, “בובה מקובה” ועוד. כמו כן שיר מצליח נוסף היה השיר שתורגם לעברית מהשיר של אדי קונסטנטין “אב יקר” שאותו ביצע עם ביתו בקטנה אריאלה (שנפטרה בגיל 44 בשנת 1992).

בשנותיו האחרונות של חייו סבל פרדי דורה ממחלת האלצהיימר ונפטר בגיל 83 ב-2006.

ברשותי מספר גלויות אשר עוצבו למקומות בהם פרדי הופיע וכן תפריט מ”פונדק פרדי” המלווה בהמון חוש הומור.

כדאי להתעכב בהסתכלות בתפריט על הפרטים הקטנים (אשר מופיעים גם בהגדלה) כגון שהתפריט נגנב מהפונדק.

פרדי דורה תפריט / הדי אור – היסטוריה ישראלית על המדף

שזה הפונדק הטוב ביותר מדרום לבירות. שתה ושפוך כי מחר א ברוך. משקאות גולה (גטו דרינק’ס). זנבות תרנגול (קוקטילים). משקאות בלי טעם וריח. סמן כל מה שאכלת – כדי שתוכל להראות לרופא ועוד. מ”לא אוסף” תוכניות של מועדון “לי-לה-לו” לצערי לא הצלחתי למצוא תוכניות שהוא הופיע בהם כי הם מוקדמות יותר אבל בתוכניות של תיאטרון “דו-רה-מי” בהחלט מצאתי והיא מופיע במאמר זה ואפילו בחלקים מוגדלים ממנה לנוחות הקורא.

מקווה שנהנתם.

קרדיט: הדי אור

Posted on

אוסף יפה ירקוני

כותב המאמר – הדי אור

“יפה ירקוני הייתה זמרת ישראלית, פופולרית ביותר בשנות החמישים והשישים. כלת פרס ישראל לזמר עברי”

יפה ירקוני נולדה ב-24 בדצמבר 1925 ונפטרה ב- 1 בינואר 2012. כאן זאת הזדמנות להראות חלק מאוסף על יפה ירקוני שברשותי וכן את סיפור חייה (שחלקה מופיע בפירסומים שונים וחלקם ברשותי בכתב ידה ולדעתי לא התפרסמו בשום מקום אחר).

אני ממש לא אוסף פריטי יפה ירקוני. למרות כל זאת ברור שב”לא אוסף” שירונים הנרחב שלי יש מספר רב של של שירונים של יפה ירקוני (ואפילו בשמות משפחה אחרים). ברור שב”לא אוסף” תקליטים ותקליטונים שלי יש מספר תקליטים בביצוע יפה ירקוני אבל להגיד שאני אוסף פריטי יפה ירקוני לא יהיה דברי אמת. לפני מספר שנים בשיטוטי בשוק הפשפשים באחד השולחנות בשוק היתה התקהלות רבה. על השולחן הוצגו מבחר גביעים, מדליות, פלקטים, יומנים, תמונות, תקליטים ועוד של יפה ירקוני. גביעים שהיא קיבלה כהוקרה על הופעה במוצב נידח זה או בפני חיילי חטיבה זו. המוכר רצה למכור את כל האוסף במלואו ואני רציתי לשמר את כל האוסף במלואו. כך שהרצונות של האחד והרצונות של השני התאחדו ונעשתה עיסקה שהיתה כדאית לשני הצדדים (לדעתי יותר לי כי אסופת החומרים יפה מאוד ומשמחת אותי בכל עת שאני מסתכל ומעיין בה).

יפה ירקוני הייתה זמרת ישראלית, פופולרית ביותר בשנות החמישים והשישים. כלת פרס ישראל לזמר עברי. נולדה בשם יפה אברמוב כבת הבכורה לאברהם ומלכה במשפחה בת שלושה ילדים. הוריה עלו לארץ ישראל מהקווקז בתחילת המאה העשרים. היא גדלה בדרום תל אביב ובגבעת רמב”ם (כיום שכונה בגבעתיים) והחלה את דרכה האמנותית בגיל צעיר, כשיחד עם אחותה ואחיה הצעירים הופיעה בבית הקפה המשפחתי בגבעת רמב”ם בהרכב שיצרו שנקרא “במתי”. ההרכב זכה להצלחה בקרב באי בית הקפה הפופולרי, ובהמלצת הזמר שמואל פישר היא התקבלה כרקדנית בלהקת הבלט של גרטרוד קראוס ורקדה במסגרתה במשך עשר שנים. בכתיבה בזכרונות על גרטרוד קראוס כתבה יפה ירקוני ” גרטרוד היתה האשה הכי חשובה לי בחיי. בזכותה גיליתי עולם חדש. בילדותי גרתי בגבעת רמב”ם……. הגענו אליה ברחוב פרוג בת”א וקיבלה אותנו בשימחה. היא לא ידעה עברית טובה וזה היה מצחיק איך המציאה בעצמה עברית משלה ….”

ב-21 בספטמבר 1944 נישאה ליוסף גוסטין, שהתגייס יום לאחר הנישואין והיה מראשוני המתנדבים היהודים לצבא הבריטי. הוא וחבריו צורפו אחר-כך לבריגדה היהודית. גוסטין נהרג ב-29 במרץ 1945 במערכה על נהר סניו, בזירה האיטלקית במלחמת העולם השנייה.

את ניסיונה הראשון כזמרת קנתה לה בלהקת “החישטרון” של החטיבה שהוקמה בזמן המלחמה והיא צורפה אליה. מספר שירים זוהו עם יפה ירקוני כגון “אל נא תאמר לי שלום”, “שחרחורת”, “קרה זה רק הפעם”, “האמיני יום יבוא” ו”באב אל ואד” שכתב כשנה לאחר תום הקרבות חיים גורי, לזכרם של מלווי השיירות (שאבי, יגאל בוטרימוביץ היה בין המלווים בשירותו בפלמ”ח לא בין הנופלים) ועוד.

ב-1948 נישאה בשנית לשייקה ירקוני, איש ההגנה וממייסדי החי”ש (שנפטר ב-29 באוגוסט 1983).

מיד לאחר הקמת המדינה יפה ירקוני חתמה על חוזה עם חברת התקליטים “הד ארצי” תמורת 2 לירות לחודש והחלה להקליט ללא הפוגה כמעט. היא הקליטה מעל 1000 שירים כאשר 400 מהם לילדים והוציאה 70 תקליטים אריכי נגן וארבע קומפקט דיסק.

ירקוני הופיעה ברוסיה בשנת 1989, שש פעמים ביפן, קונצרטים וטלוויזיה בכל דרום אמריקה, אוסטרליה, דרום אפריקה ובארצות הסקנדנביות. היא הופיעה על הבמות המכובדות ביותר כגון: “קרנגי הול” בניו יורק, ב”ווסטברי מיוזיק הול”, ב”אבייברי פישר הול”, ב”לינקולן סנטר”, בפסטיבל הגאז במונטריי עם דיסי גלסבי, בלונדון פאלדיום, באולימפיה פריז ועוד.

בנוסף לשירים המזוהים “שירי יפה ירקוני” (כפי שציינתי קודם) שירי הילדים שלה מושרים עד היום כגון: עגלה עם סוסה, קוראים לי ליבי, אבא שלי, שירי חגים ועוד.

במאמר זה אני מעלה מספר פריטים יחודים כגון גביעים שקיבלה לאורך השנים בהופעות התנדבויות בפני חיילים, פגישות ביום בחייה לקראת סוף שנות השמונים, פלקט, ספר שקיבלה במתנה, תמונות ועוד.

תמיד היא תשאר בזיכרוננו כזמרת המלחמות עם השירים האדירים שריגשו אותנו אז עד מאוד.

נ”ב: בכל המאמרים שלי אני משתמש אך ורק בפריטים אשר נמצאים בידי ושייכים לאוספים הרבים והשונים שלי. מקווה שנהנתם.

קרדיט: הדי אור